חשבתי שסיימתי עם שיעורי הבית שלי מזמן. לא דמיינתי שאשב שוב מול מחברת חשבון או מקראה בעברית או בכלל תנ״ך, והפעם לא כתלמידה אלא כאמא. אני מתיישבת לשולחן (במקרה שלנו זה במטבח) עם כל הכוונות הטובות: לעזור, לתמוך, לסיים ולהמשיך הלאה. אבל תוך שנייה אני שוב בכיתה ד׳. ואז זה מתחיל: אני חסרת סבלנות, אני מתעצבנת, מרגישה שאני עומדת להתפוצץ כשהיא לא מקשיבה או אפילו שפעולה פשוטה של ללכת להביא מחק הופכת למשימה בלתי אפשרית (מי המציא בכלל את המחקים הקטנים בצורה תות???). והיא? יושבת עם פרצוף חמוץ, על סף בכי ואני כבר יודעת לאן זה הולך. וזה לא למקום טוב.
ובתוך כל זה, מה אני באמת רוצה? שבשבילה זה יהיה אחרת ממה שזה היה עבורי. שהיא לא תרגיש טיפשה. שהיא תבין שמאמץ משתלם. שתדע שאני אוהבת אותה ושאני נמצאת בצד שלה (גם כשאני נשמעת כמו הצד השני).
אז מהר מאוד מתברר ששיעורי הבית זה לא רק “למלא עמודים”, וכל הורה שמבקש לעזור לילד שלו בשיעורי בית יודע שמדובר במשימה שמערבת הרבה יותר מרק כתיבה במחברת: מדובר באחריות, התמדה, התמודדות עם תסכול, לבצע משימה משעממת כשהמסך קורא לנו וכמובן בהרבה הרבה הרבה סבלנות מצידנו ההורים. בקיצור, שיעור לחיים.
שיעורי בית בלי דרמות: הבורות שבדרך
איך קרה שהאחריות עברה אלי…?
אני מזכירה, מסבירה, לפעמים אפילו פותרת במקומה. ואז פתאום אני שומעת את המחשבות שלי: ״איך שוב אני זאת שעושה את השיעורים?״ ״לא פתרתי כבר פעם תרגילי חיסור במאונך כשהייתי בכיתה ג׳ בעצמי?״
הקאץ׳: ברגע שהאחריות אצלי, הילדה שלי לא ממהרת לקחת אותה בחזרה. פשוט כי נח לה להשאיר אותה אצלי. ואני מתעצבנת כשהיא מפסידה את ההזדמנות ללמוד אחריות אמיתית (שכוללת גם את המחירים שלה)
מאבק על שליטה
״תתחילי עכשיו!״, ״ביקשתי להביא מחק נורמלי!״….זה כבר לא חשבון או עברית – זה קרב על מי מחליט. אני מרימה את הקול, היא מתבצרת והשולחן במטבח מרגיש פתאום כמו זירת קרב מיותרת.
הקאץ׳: ברגע שהקול שלי עלה – כבר הפסדתי. הפסדתי את ההבטחה לעצמי שאשמור על רוגע ושקט. הפסדתי כי אני שוב מרגישה אמא ״לא מספיק טובה״. ובתוך חוסר האונים אני עוד זורקת לה: ״לא יותר נעים כשאני לא צועקת?״…כאילו זאת אשמתה שאני לא שולטת בקול שלי. והכי גרוע? היא לומדת את המשוואה שלמידה=עצבים. משוואה שעלולה להישאר איתה להרבה מאוד זמן.
הפוקוס על הציון
אני גם יודעת שהדרך חשובה ואני אפילו לא שואלת אחרי מבחן ״כמה קיבלת?״. אבל כשהיא מספרת לי מיוזמתה, אני קולטת שזה כן חשוב לי. אני מנסה להסתיר, לחייך, להגיד שהמאמץ הוא העיקר, אבל בפנים אני מתכווצת.
הקאץ׳: הבת שלי מרגישה הכל. גם אם לא אמרתי מילה. היא קולטת את המבט הקטן שלי. ככה היא לומדת שהציון, למרות כל מה שאני אומרת, שווה יותר מהמאמץ. זה מבלבל אותה ועשוי להוציא לה את החשק להמשיך ולהתאמץ.
הילדות שלי על השולחן
שיעורי הבית שלה מחזירים אותי ישר לילדה שהייתי. אני זוכרת את עצמי מול הדפים שלא הבנתי, את הלחץ מהציונים, את הפחד להיכשל. לפעמים אני אפילו שומעת בראש את הקול של המורה או של ההורים שלי. ואז אני מגיבה אליה – אבל בעצם אני מגיבה אלי.
הקאץ׳: היא מקבלת תגובות שלא שייכות לה ולא קשורות למשהו שהיא עשתה או לא עשתה – כעס, תסכול, דרישה לשלמות – כשבעצם אני עוד עסוקה במפגש עם הילדה/תלמידה שהייתי. זה כואב לי בלב, זה מבלבל אותה והלמידה הופכת טעונה במקום להיות פשוטה.
מינימום מאמץ, מקסימום הצלחה
יש ימים שברור שהבת שלי עושה רק את המינימום ההכרחי. ״כמה שפחות – שייתן מקסימום תוצאה״. היא מחפשת קיצורי דרך ואני יושבת מולה. לפעמים אני לגמרי מתפתה לזה בעצמי, ולפעמים אני כועסת. תלוי על איזה צד נפלו עלי שיעורי הבית שלה היום.
הקאץ׳: הבעיה פה כפולה. מצד אחד, אני יודעת שהיא צודקת (מי לא רוצה להשקיע פחות ולהרוויח יותר? זה הגיון אנושי ידוע). אבל זה גם פותח דלת לדרכים עקומות יותר: להעתיק, לעגל פינות, לפעמים לשקר. מה גם שבחיים ההצלחה לאורך זמן יותר קשורה לעבודה קשה ולהתמדה מאשר ל״שכל״ או לטריקים. אם אני רק מתעצבנת עליה, היא עלולה לפספס את השיעור האמיתי – השיעור על איפה עובר הגבול בין להיות חכמה ולחסוך אנרגיה לבין לבנות את עצמה דרך מאמץ.
בור הפרסים
כמו שהבת שלי מחפשת קיצורי דרך, גם אני עושה את זה לפעמים. היו את הפעמים שאמרתי לה ״יאללה, תסיימי ואז תקבלי שוקולד״. וזה באמת עובד – היא מתיישבת, עושה את השיעורים ויש שקט בבית. הללויה. אבל אז עולה בי השאלה: רגע, זה הערך שאני רוצה להעביר? לתת לה מתוק (ממש לפני ארוחת ערב)?
הקאץ׳: כאן מתנגשים שני עולמות – הערכים שלי כהורה מול הפתרון הקל של הרגע. מצד אחד אני רוצה לעודד אותה (ושוקולד זה אחלה עידוד…). מצד שני אני לא רוצה לגדל ילדה שחושבת שכל דבר חייב להגיע עם פרס מתוק בצד.
ניסיתי לוותר – וזה לא עבד
היו רגעים שאמרתי לעצמי (וגם לה) ״עזבי, לא צריך שיעורי בית״. באמת ניסיתי. חשבתי שאם אוותר נחסוך את כל הדרמות – לא יהיו ויכוחים, לא יהיו דמעות, לא יהיו קרבות מיותרים.
אבל המציאות לימדה אותי ששיעורי הבית לא נעלמים כשאני מוותרת עליהם (כאילו דא). פשוט גיליתי שהבת שלי רצתה לעשות שיעורי בית. לא כי זה כיף גדול, ממש לא! אלא כי היא לא רצתה להינזף בכיתה או להרגיש שונה מול המורה והחברות.
בסוף הבנתי שגם אם אני אומרת לה שלא חייבים – המערכת לימדה אותה שהיא כן חייבת. והיא אפילו העדיפה את העצבים של אמא שלה, על פני המבוכה בכיתה.
אז מה באמת עוזר לי להתמודד עם שיעורי הבית בבית?
יש המלצות כלליות שלרב תשמעו (ולפעמים גם תשמיעו לאחרים): שיגרה קבועה, הפסקות, חיזוק חיובי. לבחור את המלחמות. הכל נכון אבל אני אספר לכם מה עוזר לנו
שהיא תגיד במה היא צריכה אותי
איפה היא רוצה עזרה ואיפה לא. זה הופך אותה ליותר שותפה, כמי שקובעת את הקצב וההחלטות ומכאן גם אחראית.
לתאם מתי אני פנויה
אם היא צריכה את העזרה שלי, אני אומרת לה מראש מתי אני יותר סבלנית וקשובה. ואז האחריות שלה היא להתכוונן לזמן הזה (כולל להתארגן בעצמה לכך)
זמן למידה בלי שיעורי בית
למשל, קריאת ספר. למידה שלא קשורה למשימה שהמורה נתנה אלא ללמידה כמיומנות ותהליך רחב יותר. זה מזכיר לשתינו שלמידה היא לא רק למלא עמודים אלא משהו שילווה אותה (ואותי) הרבה מעבר לשולחן במטבח.
קבלני משנה
לפעמים בן הדוד נכנס לתמונה ועוזר בחשבון. אני לומדת לבקש עזרה בעניין הזה.
וכמובן – גם כשנופלים לבורות, יש דרך לטפס חזרה.
שיעורי בית והערכים שלנו כהורים
שיעורי הבית חושפים אצלנו ההורים את הערכים שמובילים אותנו. מה באמת חשוב לי…השכלה? עצמאות? אחריות? התמדה? שקט בבית? הנאה וכיף? כל יום המציאות מאלצת אותי לנסח מחדש מה חשוב לי, מה חשוב לבתי.
ולפעמים אני מגלה שהאידיאלים שלי הם בכלל לא ערכים שאני מאמינה בהם. אלא זיכרונות ילדות או אמיתות שמעולם לא בדקתי (עד שהייתי ״צריכה״ לכתוב עבודה על תיבת נח). ובעיקר אני מגלה – שבשביל ערכים צריך לעבוד. ולהשקיע.
וכאן גם ההזדמנות: ערכים זה לא משהו שמחליטים עליו פעם אחת וגמרנו. זו עבודה יומיומית, וגם כשאני נופלת לבורות אני מזכירה לעצמי שלא רק הבת שלי לומדת. גם אני לומדת.
ביחד ולחוד: סיכום קטן להורים
אם אתם מחפשים ומחפשות דרכים להתמודד עם שיעורי בית בלי ויכוחים ובלי להפוך את הבית לשדה קרב – תזכרו שגם כשהדרך רצופה בורות, אפשר למצוא את האיזון. בסופו של דבר שיעורי הבית מזכירים לי שהורות היא תמיד משחק עדין של ביחד ולחוד. שיעורי הבית הם שלה. אני כאן כדי להכין ארוחת ערב.
