חודש מאי הוא הזמן הזה בשנה שבו ניתנות ההמלצות להישארות שנה נוספת בגן חובה, או בשם הרשמי: דחיית הכניסה לכיתה א׳.
רבים ורבות – אנשי מקצוע ואנשים אחרים מחזיקים בעמדה שאם הילד או הילדה לא מוכנים או לא בשלים, עדיף להם להישאר שנה נוספת בגן. טיעונים כמו: הוא לא יודע אותיות, יהיה לה קשה, הוא לא כותב טוב, כשהיא מתוסכלת היא בוכה, יהיה לו קשה להיפרד ממני… כל אלה לצד איזשהו קושי (גרפו-מוטורי, שפתי, רגשי) יחד עם עמדות שליליות על ביה״ס מובילים/מחזקים את העמדה שיהיה טוב יותר אם הם יישארו שנה נוספת בגן. בזמן הזה הם יתחזקו ויגיעו מוכנים ובשלים יותר להתמודד עם האתגר של ביה״ס בכלל ושל כיתה א׳ בפרט. ואז אותו ילד או ילדה יכנסו בשערי ביה״ס חזקים יותר ויודעים יותר, כך שהם לא יהיו בפער מאחרים.
בתור פסיכולוגית חינוכית, ומי שניהלה בעבר שפ״ח, אני מודה: זאת התקופה/משימה השנואה עלי בשנה. התפקיד שניתן לפסיכולוגית החינוכית – להעניק את האישור להישארות. ועל כן להיות זו שראשית אמורה לדעת מה יהיה הדבר הנכון ביותר, אבל גם צריכה לעמוד מול המלצות של אנשי מקצוע אחרים (כאלה שאין להם נגיעה למערכת החינוך או לחילופין לא עובדים בכל רצף הגילאים של גן-תיכון). ולעיתים להיות זאת שתואשם ״ בגלל הפסיכולוגית…״ כאשר יהיו לילד קשיים בביה״ס.
אז בדברים הבאים אני לא מתכוונת להסביר את העקרונות, התיאוריות, המחקרים. וגם לא להסביר את ההבדלים (הפחות מדוברים) בין ביה״ס לגן ובמה כל אחד מהם מקדם התפתחות של ילדים. ולכן לא לענות על השאלה אם עדיף להישאר שנה נוספת בגן חובה. אז מה כן?
אני אנסה לחלץ שתי שאלות שאני ממליצה לכל הורה לשאול את עצמו. ובכך לסייע להורה לנסח את הערכים שמובילים את ההורות שלו, לנסח את העקרונות שעל פי הם הוא רוצה לגדל את הילדים שלו, ואולי בדרך גם לחשוף משהו מהפחדים שמניעים אותו. ואז אולי להצליח להשיב לשאלה מה הדבר הנכון עבור הילד.ה שלו.
אז שאלה ראשונה:
מה אני חושבת על זה שלילד שלי יהיה קשה? אז מה אם יהיה לו קשה?
ובנקודה הזאת, כל תשובה שעולה – פשוט לשים עליה סימן שאלה…אז הוא יבכה. אז מה יקרה אם הוא יבכה? אז הוא לא יסכים להכין שעורי בית. אז מה יקרה אם הוא לא יכין שעורי בית? וכן הלאה וכן הלאה…
המחשבה שיהיה לילד שלנו קשה היא לפעמים מחשבה בלתי נסבלת והתחושה המתעוררת בגוף היא צמרמורת כללית. אבל כאן החזון ההורי נכנס לפעולה: רובנו רוצים לגדל ילדים שכשיהיה להם קשה (למשל, קונפליקט זוגי, בתקופת המבחנים באוניברסיטה או לשלם את המשכנתא) הם יתמודדו. שזה אומר להתגבר על העוררות הרגשית (על תחושת הלא טוב לי/לחץ/חרדה/שעמום/לא בא לי) ולהצליח למצוא פתרונות יעילים (חוץ מסמים ואלכוהול כברירת מחדל).
והשאלה השנייה:
מה זה אומר שהילד או הילדה שלי לא טובים בלימודים? או לא הכי טובים? או בקבוצה החלשה? או סתם במקום טוב באמצע?
אף אחד לא רוצה שהילד שלו יהיה הכי חלש בכיתה, הילד שנשרך מאחור. ואת התשובות לשאלה הזאת יותר קשה לפרק לשאלות המשך. אנחנו חיים בחברה הישגית, ובית הספר מדרג את הילדים (והחברה/מדינה מדרגת את ביה״ס). ויש לכך השפעות פסיכולוגיות מרחיקות לכת – על הילדים ועל ההורים וגם על המורות. ומאחר ואנו חברה הישגית, מי שנותר מאחור נחשב כפחות ערך. ויש ילדים שיותר קשה להם בלמידה, יש ילדים שלוקח להם יותר זמן לקלוט, שזקוקים לעוד הסבר או שניים ויש ילדים שזקוקים לתרגול (ובינינו, רובנו זקוקים לתרגול). ומכאן שבמחשבה על השארות גן לפעמים עומד הרצון לחזק את הילד לפני הכניסה לכיתה א׳ כדי שהוא לא יישאר מאחור. ואולי אפילו יצעד בראש. וגם עכשיו לא אכנס לממצאים שמעידים שהפערים האלה מצטמצמים די מהר (לטוב ולרע). אבל כמו בשאלה הראשונה גם כאן החזון ההורי נכנס לפעולה והפעם בקשר למאמץ הנדרש בכדי להצליח. אם אני רוצה שהילד שלי ידע להשקיע מאמץ, ילמד להתמיד, אז אולי לא הכל צריך לבוא לו בקלות.
ואסיים בסיפור אישי, על השנה שבה קניתי לבת שלי נעליים עם שרוכים. חוץ מללמד אותה לשרוך שרוכים הייתי צריכה להיות סובלנית כשהיא לא הצליחה בפעמים הראשונות לעשות אפילו קשר פשוט (מסתבר שזה לא כזה פשוט לעשות קשר פשוט) ולהמשיך ולהיות סובלנית כשהיא הרגישה לא-יוצלחית לעשות את הפרפר כשאמא שלה כן מצליחה, שלא לדבר על הפעמים שהיא הלכה עם שרוכים פרומים ונראתה שלוחית…
אבל המבחן האמיתי היה כשמיהרתי לצאת מהבית והיא עדיין שרכה את השרוכים. כמה פעמים איימתי שהנעליים הבאות יהיו עם סקוץ', כי סקוץ' זה החיים…אבל לפתע פתאום (כלומר אחרי חצי שנה בערך) הבת שלי ידעה לשרוך את השרוכים בנעליים. לבד. בעצמה. ותחושת הגאווה וההישג היו שווים כל כך הרבה. נדמה היה לי שהיא צומחת בעוד שני סנטימטרים.
אז נכון שהכניסה לכיתה א׳ היא לא שריכת שרוכים. אבל הערכים שלאורם אנחנו מגדלים את הילדים שלנו הם אותם ערכים בכל פעולה ובכל החלטה הורית שלנו. גם כשאנחנו מחליטים להזמין היום פיצה כי אמא עייפה.
